היכרות: מי אני?

פוסט ראשון – היכרות.

את הפוסט הראשון של הבלוג אבקש להקדיש להצגת הדרך שעברתי ביחס להתייחסותי ליהדות, הרקע האישי שלי ביחס לנושא ומאיזו נקודת מוצא אני מגיע. בניגוד לשאר הבלוג שיהיה ענייני יותר ואישי פחות, הפוסט הזה יתעסק באופן חריג בי כאדם ובהיסטוריה שלי שכן אני חושב שהצצה קצרה זו לדרך שעברתי תהווה רקע כללי למהות הבלוג בכללותו: לסגנון שלו, למטרה שלו ולקהל היעד שלו. לאחר קריאת בלוג זה יהיה ברור יותר לקורא אם הבלוג אכן מדבר אליו ועלול לעניין אותו – או לא.

אני ישראלי, כבן 30, אשר נולד וגדל בעיר גדולה וחילונית במיוחד, במשפחה חילונית לחלוטין (אך מרובת ילדים באופן חריג), בשכונה חילונית ושחונך כל חייו במסגרות חילוניות לחלוטין.

סביי משני הצדדים ניצולי שואה, אך המשפחות משני הצדדים שונות מאוד. מצד אמי, סבי נולד למשפחה דתית וחונך כדתי. אחרי שעבר ממקום למקום באירופה כדי להתחמק מהנאצים, הגיע לישראל וחזר בשאלה. סבתי נודלה בארץ למשפחה אריסטוקרטית, חילונית ומשכילה. משפחתי מצד זה ליברלית, סוציאליסטית וקוסמופוליטית בכל רמ"ח איבריהם ושייכים לשוליים הפוליטיים בישראל. הורם של אמי בילו כמה שנים בקליפורניה שבארה"ב והושפעו במידה רבה מהאווירה האידאולוגית ההיפית ששררה שם בשנות ה60. סבתי הפסיכולוגית קרובה בליבה לנפש האדם ובעצמה בת לנגנית נבל מפורסמת. בנוסף, היא מקצוענית בשפה העברית, ידענית בסיפורי התנ"ך, חובבת ספרות, ואף סיימה תואר שני בתחום זה בגיל מבוגר. גם סבי היה איש שנפש האדם הייתה חלק חשוב מנשמתו. גם הוא היה חובב מוזיקה וכתיבה, ניגן וכתב כמה ספרים, והיה איש מלא מחשבה יצירתית, פילוסופית, ספקנית ופורצת גבולות. צד זה של משפחתי רווי באומנים ואנשי "העולם הגדול". לאמי, טיפוס מרדני במידת מה, היה קשה לקבל את חוסר הדחיפה להישגיות מצד הוריה שהיו שאננים יחסית וציפו מילדיהם "ללכת בעקבות לבם". לכן למרות שהושפעה ממשפחתה במידה לא מועטה, תפיסת עולמה הרבה יותר קפיטליסטית, מעודדת אחריות אישית, פרגמטית והישגית. כך למשל אמי הקימה חברה בגיל מאוד צעיר וניהלה אותה, במקביל לגידול מספר רב של ילדים במשך 15 שנה בהצלחה גדולה. באופן כללי, לאמי הייתה התנגדות ומרדנות טבעית באווירה הפוסט-מודרנית בביתה, ולכן הייתה קרובה בפער עצום ל"מרכז" הפוליטי בישראל. בילדותי ספגתי מצד זה של משפחתי, ובעיקר מאמי, את הכבוד העצום לערך החירות והאחריות האישית (שאלו הם שני צדדים של אותו המטבע), ערך המשפחה ולראיה פרגמטית, פרקטית ומוכוונת מטרה. בנוסף מצד זה במשפחה ספגתי את אהבת האדם באשר הוא אדם, חשיפה לתרבויות שונות, פתיחות ויצירתיות מחשבתית, ומתן ערך גדול לנפש האדם.

מצד אבי, כאמור, סבי גם הוא ניצול שואה. סיפור חיו מדהים ומצמרר, שהותיר אותו לבד בארץ ללא אף שריד חי ממשפחתו. כנגד כל הסיכויים סבי לא רק שרד, אלא הצליח להתארגן כלכלית, להתקבל ללימודים אקדמיים, נהיה מג"ד בצה"ל, הצליח בדרך-לא-דרך להסתדר, להתחתן, ולגדל משפחה. סבי היה צריך לאלתר ולשרוד כל ימי חיו, בין אם בשואה, בעליה ארצה, בצה"ל, ואפילו בגידול המשפחה, שהרי הוא בעצמו לא חווה חיי משפחה נורמטיביים. גורמים אלו ואחרים הובילו את סבי להיות איש חרוץ, קפדן וחדור מטרה הנחוש לשרוד ולהצליח. הוא כל חייו עבד המון שעות והסתפק במועט מאוד. סבתי נולדה בארץ למשפחה דתית, וחונכה בחינוך דתי. גם היא הפסיקה לשמור מצוות, אך בניגוד לסבי מצד אמי, הייתה למסורת היהודית מקום חם בליבה. היא הייתה מושפעת עמוקות מסיפור חיו של סבי ותמיד התעניינה מאוד בשואה ובמלחמת העולם השנייה. ערכי אהבת הארץ, חשיבות צה"ל וריבונות יהודית, בעיקר בזכות יכולות וכוח צבאי, היו ספוגים בצד של זה משפחתי. אבי ספג ערכים אלו באופן עמוק והיה תמיד איש פוליטי במהותו. בנוסף, בעקבות אביו, התגייס כלוחם לצה"ל ונהיה למ"פ. החיבה למסורת היהודית של אמו לא חדרה ממש גם לליבו של אבי שהיה מעט אדיש לכל הקשור במסורת. מצד אבי, משפחתי הייתה הרבה יותר לאומית, מיליטנטית וחותרת להצטיינות והשתייכו גם הם פחות או יותר למרכז הישראלי, מצידו הימני המתון. מצד זה ספגתי את אהבת הארץ, חשיבות צה"ל והרצון לקחת בו חלק, חשיבות זיכרון השואה בפרט והיסטוריית עם ישראל בכלל, חריצות וחתירה להצטיינות. מאבי ספגתי במיוחד סקרנות ואת אהבת אומנות הויכוח והדיון, מתוך מתן חשיבות לפרטים ומאמץ אנליטי-לוגי להגיע למסקנה הנכונה ולחתור לאמת.

על אף חילוניותם המוחלטת, הוריי תמיד הגדירו את עצמם כמאמינים באלוהים, צמו ביום כיפור, נמנעו מאכילת חמץ בפסח, חגגו את כל החגים ונתנו חשיבות גדולה לארוחות שישי (שבהן לא נעשה קידוש). למרות שלא שמרנו על כשרות בבית, ההורים לא הרשו לאכול בבית חזיר, שרימפס וחיות לא כשרות נוספות – אך במסעדות זה היה מותר, ובחו"ל אפילו מומלץ. באופן מפתיע ההורים שלי היו קצת הפוכים מהנטיות של משפחתן; אמי זו ששמה דגש על חגיגת כל החגים בכל מחיר (גם כשהיינו בחו”ל ולאבי זה היה דחוף הרבה פחות), הייתה מדברת רבות על חשיבותם ומהותם, וראתה בתרבות היהודית חלק משמעותי בחיי המשפחה. בנוסף, אמי בעלת ידע מפליג בכל הנוגע לתאריכים ולוח השנה היהודי. עם זאת, מאמי הגיעה תמיד ביקורת קשה, בעיקר בתחומים ספציפיים ובפרט בקשר למעמד האישה. אבי לא כל כך התעניין בנושא ברוב שנות חייו, ולא ייחס לו חשיבות רבה במיוחד. הוא יותר התעניין בפוליטיקה, צבא והיסטוריה, אזורים שבהם הידע שלו רחב ומקיף, ותמיד אהב מאוד לנהל דיונים פוליטיים, בניגוד לאמא שלי שנושאים אלו לא היו בראש מעייניה.

בית הספר היסודי שבו למדתי היה בית ספר בסגנון דמוקרטי, בעל אוריינטציה חילונית-ליברלית באופן מובהק. לשבחו, הצליח בית הספר לעורר סקרנות כנה ותשוקה לידע אצל הילדים שאני מאמין שמלווה אותי עד היום. מצד שני, הקו האידאולוגי שהנחה היה אחיד וברור ונמצא הרחק מהמרכז הישראלי. כך חונכתי בכל שנותיי הראשונות על ערכים קוסמופוליטיים, אנטי-לאומיים, אנטי-מלחמתיים וליברליים. כמובן שהיהדות נדחקה הצידה אם בכלל הוזכרה בקושי כשאת אור הזרקורים תפסו הפילוסופיה, הנאורות האירופאית וההומניזם. כך, כמובן מבלי להבחין בכך בתור ילד, גדלתי בבועה אידאולוגית המנותקת לחלוטין מהמיינסטרים. אמנם משפחתי מצד אבי איזנה קצת את המצב, אך תפסה נפח יחסית קטן בנוף של חיי ונתפסה בעיני כמיושנת. בחטיבת הביניים עברתי לבית ספר שכונתי, רווי "ערסים" כמו גם סתם ילדים מן השורה. הנוף האידאולוגי היה שונה בצורה כה דרמטית שברגע הזה, למרות שהייתי עדיין ילד מתבגר, כבר הבנתי שעד אותו רגע גדלתי בבועה מנותקת. בכל אופן הדבר לא ערער את היסודות האידאולוגיים עליהם חונכתי, ואפילו אולי קצת להיפך – הרגשתי נעלה יותר מהם והתפתחה בי גאווה על כך שהייתי שונה בנוף. זלזלתי עמוקות בנורמות החברתיות ובעיקר בקרבה למסורת שנתפסה בעיני כפרימיטיביות שמי שהולך בעקבותיה עושה זאת בעקבות "הליכה אחרי העדר" ומתוך חוסר יכולת למחשבה ביקורתית ומקורית. בנוסף, המוזיקה ששמעתי, הסדרות שבהן צפיתי ועולמי התרבותי היה מושפע מהלך הרוח שובר הגבולות של שנות ה90 שראה בשבירת המוסכמות סוג של אידיליה. בית הספר התיכון שאליו הגעתי דרש קבלה וציונים גבוהים, וכך יכל לסנן את רוב הערסים מחטיבת הביניים והיה גם הוא בית ספר "רפורמי" שהאטמוספרה בו הזכירה מאוד את בית הספר היסודי והיה ספוג בראיית עולם הרחוקה שנות אור מהמיינסטרים.

כך, כאשר סיימתי את הלימודים והתגייסתי לצבא, כבר הייתי ספוג בכל רמ"ח איברי באידאולוגיה שכזו. בניגוד להוריי, הייתי אתאיסט מושבע. זלזלתי לחלוטין בכל הקשור למסורת יהודית וראיתי בה טיפשות אנכרוניסטית גרידא. חשוב לציין שלא הייתי לעולם אדם אטום, להיפך, תמיד אהבתי (בעקבות אבי כנראה) להתווכח ולקיים דיונים פילוסופיים מורכבים ומאז ומעולם גם היה לי כשרון בזה. הוריי לא ממש התאמצו לספק לי תשובות בנושא, והנחתי שהאמונה שלהם הייתה הרגל רומנטי שנשאר מהעבר אך בעצם גם עבורם הוא פחות או יותר חסר חשיבות אמיתית. בסביבה הקרובה אלי מעט האנשים שכן היו קרובים במידת מה למסורת היהודית לא הצליחו או לא היו מעוניינים בדיון מעמיק בנושא והרגשתי שבעצם אין אף טענה שאפילו קרובה להיות משכנעת לטובת היהדות.

תהליך הגיוס ותחילת שירותי הצבאי התחיל בטלטלה מעניינת (זה סיפור ליום אחר) שהובילה אותי לבסוף לשרת בחיל התותחנים. הצבא כמובן ידוע ככור ההיתוך של החברה הישראלית ואכן במהלך השירות פגשתי אנשים ממגוון רחב ביותר של דעות. מכיוון שאני אישית הייתי רחוק מאוד מהדעה הממוצעת בישראל גם בצבא הייתי דמות שונה בנוף מבחינת תפיסת העולם. נראה כי אפילו חטיבת הביניים מלאת הערסים שבה למדתי הייתה בועה לעומת מה שפגשתי בצבא. בכל זאת, כמו שהזכרתי, גדלתי בעיר חילונית מאוד ומטבע הדברים גם כשחשבתי שהבועה שבה חייתי התנפצה, בעצם נשארתי בבועה כלשהי, אמנם מנותקת מעט פחות. מה שכן, בצבא כבר הייתי בשל מאוד מבחינה אידאולוגית. בשלב הזה של חיי כבר התרגלתי להיות החריג ועובדה זו לא ערערה אותי מי-יודע-מה. בנוסף, בשלב הזה כבר הספקתי להתווכח ולקיים דיונים רבים בקשר לתפיסת עולמי, לכן גם מהבחינה הזו הגעתי "חמוש" בטיעונים לצבא ולא הופתעתי לא מהדעה הרווחת של החבר'ה ולא מהטיעונים שלהם, שהיו רחוקים שנות אור מלשכנע אותי.

מי שדווקא כן הפתיעו אותי יותר מכל השאר היו החיילים הדתיים איתם שירתתי. כמעט ולא באתי במגע עם דתיים מלפני שהתגייסתי והייתי בטוח שהם, כאנשים המקדישים חלק עצום מחייהם לטובת האידיאל ה"דתי", ידעו להגן על אידיאל זה. אל תטעו – לא חשבתי לרגע שיוכלו לשכנע אותי בצדקת דרכם – אך כן ציפיתי לויכוח אינטלקטואלי שיהווה עבורי אתגר מחשבתי שיעזור לחדד את דעתי ולהבין איך אנשים אינטילגנטיים יכולים להיגרר לאמונות פרימיטיביות שכאלו. דווקא הדיונים עם החיילים הדתיים הפתיעו אותי בכמה זוויות שונות. הראשונה היא שרובם המוחץ לא התרגשו מהתפיסה שלי וגם לא ששו להגן על תפיסתם ובמקום זאת פשוט חיו את חייהם בדרך שבה הורגלו ועליה חונכו. כשהתחלתי להעלות שאלות פילוסופיות בקשר לקיום (או אי הקיום) של האלוהים, רבים פשוט לא ממש התעניינו בדיון. "האמת", הם יכלו להגיד, "לא ממש חשבתי על זה". מתוך הבועה שבה גדלתי העניין הזה הכניס אותי לשוק – איך אפשר לקום כל בוקר להתפלל, לאכול רק אוכל מסוים, לברך לפני שעושים שלל פעולות במהלך היום, מבלי להיווכח באופן עמוק בצדקת הדרך, ובמיוחד בקיום האלוהים? האמת שבמבט לאחור אני משועשע מהלך המחשבה הזה שנראה לי כיום מגוחך למדי, שהרי לא הייתי נופל מהכיסא אם האדם הממוצע שמצביע בבחירות לא היה מסוגל להסביר בצורה עמוקה ומדויקת על מהות הדמוקרטיה, התפתחותה וצדקתה. האמת היא שכל בני האדם פועלים על אוטומט מבלי לחשוב על עומקם של הדברים ברוב המכריע של תחומי חייהם, פרט לתחומים ספציפיים בהם מוצאים עניין מיוחד. אך יותר מכל הפתיעו אותי הדתיים בזווית השניה, והיא שגם חלקם שכן מתעניינים בתחום וניסו לשכנע אותי בצדקת דרכם מתוך מחשבה עמוקה, היו הכי רחוקים מלשכנע אותי. הטיעונים שנתנו נשמעו לי קלושים בהרבה מהטיעונים של הוריי למשל, או של חילונים אחרים ש"האמינו באלוהים" אך חיו באורך חיים חילוני להפליא. איך הדתיים שגם חיים באורך חיים משונה ודרשני כל כך ומתעניינים עמוקות בנסיונות להוכיח ולהסביר את צדקת דרכם עושים עבודה גרועה כל כך? אם הייתי משוכנע לפני שהתגייסתי, במהלך הגיוס התגבשה דעתי במלואה ונהייתי משוכנע בכל רמ"ח איברי בצדקת דרכי האתאיסטית. אם הדתיים עצמם לא מסוגלים לתת טיעון שאפילו קרוב ללהיות משכנע – אף אחד כבר לא יוכל לשכנע אותי אחרת.

דווקא הזווית הפוליטית פחות דיברה אלי בשלב זה ויותר נמשכתי לרמה הפילוסופית עצמה, אך זה השתנה בעקבות השירות הצבאי עצמו ובמיוחד במהלך השירות ביהודה ושומרון. כלוחם בחיל התותחנים מצאתי את עצמי במרכזן של פעולות שבינן לבין תותחנות אין כל קשר. כך למשל, מצאתי את עצמי מציב מחסום ארעי באמצע כביש, עוצר את המכוניות על מנת לחפש בהן דברים חשודים ולעכב/לעצור את מי שעמד בקריטריונים. באישון לילה נכנסתי עם כוח לבתים על מנת לעצור מבוקשים, ובמקרים אחרים שכבתי בשיחים במארב בעקבות מידע מודיעיני. לא ממש הבנתי איך כל זה קשור לתותחנות ואיך אני האדם המתאים לביצוע המשימה ללא הכשרה מתאימה. האמת היא שהפעולות הללו היו משטרטיות במהותן, אך בשטחי A ו-B, כך הסבירו לי, אסור למשטרה להכנס ולכן העבודה חייבת להיעשות בידי הצבא. בנוסף, הפעולות הללו היו פעולות אמת בניגוד לאימונים שבהן היינו צריכים לדמיין שאנו נלחמים, ולכן הרגשתי שדווקא החלק הזה של השירות הוא המשמעותי ומהווה את שיא השירות הצבאי עבורי. מה שהפתיע אותי יותר מכל היו ההפס"דים בהם לקחתי חלק, ובמקרה גם שירתתי בזמנו באיזור עם ההפס"ד בין הכי גדולים במדינה. למי שלא יודע במה מדובר – הפס"ד, או הפרת סדר, הוא מצב בו אוכלוסיה מתפרעת בספקטרום רחב של דרכים, מזריקות אבנים ובלוקים מהגגות על חיילים עד זריקת בקבוקי תבעירה, דירדור צמיגים בוערים, זריקת נפצים וכדומה. כאמור, שירתתי בזמנו באיזור עם אחד ההפס"דים הכי גדולים במדינה שהתקיים כל שבוע ביום שישי בשעה קבועה (לקראת כניסת השבת) ובמקום קבוע – כפר קטן (שאזרחיו מאוד סבלו מהעניין) והכיל כ600 אנשים ביום רע וקרוב ל1000 ביום טוב. מדובר היה ב"הפנינג" של ממש – המשתתפים היו בכל הגילאים, מילדים קטנים עד מבורגרים להפליא. הם הגיעו למקום באוטובוסים אשר פרקו אותם באיזור התכנסות מסודר שבו חיכו גם אמבולנסים של הסהר האדום, דוכני מזון וכו'. אנחנו מצד שני היינו כוח של כ12 עד 15 לוחמים ומטרתינו הייתה "להדוף את הפרת הסדר ולהחזיר את השקט". וכך, בכל שישי, נפגשנו באותו מקום ובאותה שעה. אנו החיילים התכוננו, והם התכוננו. הם זרקו אבנים, ואנחנו ירינו רימוני גז. הם דירדרו צמיגים בוערים, ואנחנו ירינו כדורי גומי. נהלי הפתיחה באש היו מחמירים בצורה בלתי רגילה וירי חי נעשה רק במקרים קיצוניים שבקיצוניים, וגם אז גררו תחקיר מעמיק ויסודי שבו החיל היה צריך לעמוד בפני חקירות צולבות כדי להצדיק את התנהגותו. בסופן של כמה שעות עמדנו במשימה והחזרנו את השקט הרגעי על כנו. אנחנו, במקרה האידיאלי, חזרנו מלאי סימנים כחולים מכל האבנים שפגעו בנו ובמקרה הרע עם פציעות קשות יותר, לפעמים הרבה יותר. את הכפר השארנו הרוס כאשר אבנים ניפצו חלונות של בתים ושולחנות בגינות הונחו על הצד כדי לשמש עבורינו מחסה זמני בזמן הפעולה. חלק ממפירי הסדר גם הם נפצעו, חלקם הגדול מפגיעות אבנים של חבריהם שפספסו את המטרה. וכך חזרנו למוצב לאכול באיחור ארוחת שישי. עמדנו במשימה.

למרות שלא הייתי אדם פוליטי הסיטואציה ההזויה דחקה אותי לשאול – מה לעזאזל הולך פה? איזה עוד חייל ארטילריה בעולם מתעסק בשיטור אוכלוסיה אזרחית בצורה כזו? האם ההפסד"ים הקבועים פשוט ישארו כך לנצח? האם אין פתרון הגיוני לכל המצב הזה? וכך, למרות שבמקור זה לא היה מוקד העניין שלי, הרגשתי שאני מוכרח לצלול לעומק העניין ולהבין איך לכל הרוחות הגענו לסיטואציה מוזרה שכזו – ואני איכשהו נקלעתי לתוכה. למרות שלא היה לי רקע או ידע בנושא, התחלתי לדבר עם כל מי שיכולתי לגבי דעותיו הפוליטיות. דיברתי עם אנשים מהשמאל ומהימין (במשפחתי היו נציגים משני המחנות), קראתי ספרים על הנושא משני הצדדים וניסיתי להבין מהי האמת ומהו הפתרון. הדרך שעברתי הייתה מפותלת ומרתקת, ולא אפרט את כולה כאן, אך הנקודת המרכזית היא שבסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני מוכרח לשאול את עצמי שאלות שלא היו במודעות שלי עד אז, כמו:

  • למי שייכת האדמה הזו?
  • האם אדמה בכלל יכולה להיות שייכת לצד כלשהו?
  • איך הסכסוך והסיטואציה הנוכחית התחילה ולמה צמחה?
  • מה מקור המחלוקת?

כך, בסגנון "הפוך-על-הפוך", נאלצתי להחשף להיסטוריה שמהר מאוד גרמה לי להבין כי המדינה היהודית, ישראל (על שם עם ישראל, שנקרא על שם ישראל, שמו הנוסף של יעקב אבינו), עם סמל המנורה שהייתה מונחת בבית המקדש, עם הפרלמנט שקרוי ה"כנסת" על שם הכנסת הגדולה (שגם היא הכילה 120 חברים), עם המנון ה"תקווה בת שנות אלפיים", שאותה חזה הרצל שפילל בספרו לבית מקדש בירושלים (על אף שהתחיל, קצת בדומה לי, כיהודי מתבולל הרחוק שנות אור מיהדותו. על הרצל ארחיב באחד הפוסטים.) – מושתתת היא במלוא מובן המילה על היהדות. על אף שהגעתי למסקנות פוליטיות רבות ויש לי הרבה מה לומר בנושא חשוב לי להדגיש כי הדגש בבלוג זה לא יתמקד בפוליטיקה (על כך אני מתבטא בפורומים אחרים) אלא על היהדות עצמה. בכל אופן, תפנית זו בחיי הייתה גורם משמעותי ביותר בגישתי ליהדות.

באותה תקופת זמן גם התחלתי להרגיש שבמישור הדיון ה"דתי" אני קצת מרמה את עצמי ועושה לעצמי הקלה מסוימת. טקטיקת הוויכוח האתאיסטית שלי הייתה מבריקה מבחינת היכולת לנצח בויכוח. במקום לנסות להוכיח שאין אלוהים, או שאלוהים לא קיים, פשוט שאלתי את חברי לדיון/ויכוח את השאלה הפשוטה: "מהו אלוהים?". בדרך כלל היה מאוד קשה לצד השני לענות לשאלה הזו ולאחר זמן מחשבה כלשהו התשובה הייתה משהו כמו "הוא נמצא בכל מקום, שולט בכל אספקט במציאות ומהווה את הסיבה לאירועים המתקיימים במציאות". "אם כך", עניתי, "מה ההבדל בין אלוהים לטבע?". הצד השני מיד ענה "לא, אלוהים הוא מעל הטבע". "אני לא מבין, תסביר לי בדיוק מה זה אומר", התעקשתי. "אלוהים קובע מהו טוב ומהו רע ומורה לנו מהי ההתנהגות הנכונה". "אם כך", המשכתי, "מדובר על מוסר". אחרי כמה סבבים כאלה בהם הצד השני המשיך לתת הגדרות ואני המשכתי לתת להגדרות האלה שם אחר שאינו אלוהים, אלא מדויק וספציפי יותר, הולכתי אותו למסקנה: "בעצם, אתה לא מדבר על שום דבר קונקרטי אלא על גורם טבעי שאפשר להגדיר אותו בצורה יותר מדויקת. אתה גם מוסיף חטא על פשע כשאתה (וכל המאמינים האחרים בעולם) משתמש במושג כקלף ג'וקר כדי להצדיק את האג'נדה שלך, כי אלוהים תמיד בצד של מי שמאמין בו". כאמור, ידי הייתה על העליונה בדיונים שכאלו, במיוחד כי הבקשה שלי הייתה כל-כך צנועה: רק תגדיר על מה בכלל אתה מדבר, וכשהצד השני לא היה מסוגל לבצע את המשימה הפשוטה כביכול הזו – מיד ניצלתי זאת להיות בעמדה המנצחת.

לזכותי יאמר כי הייתה בי הגינות וביקורת עצמית שכאמור בשלב מסוים הובילה אותי להרגשה שאני מרמה את עצמי ועושה לעצמי הנחות. הסיבה היא שכל הטיעון שלי התבסס על שלילת הטענה של היריב, אך בעצם לי בפני עצמי לא הייתה שום טענה חיובית משל עצמה. במילים אחרות, אני רק ידעתי להגיד "אתה טועה", אך לא ידעתי להגיד מה אני טוען, או במילים אחרות, "מהו האלוהים בו אני לא מאמין?". אם נמשיל את העניין לתחום אחר, תארו לכם שיש שני אדריכלים החושבים איך לתכנן בניין חדש ומרשים בלב העיר. האחד טוען שהוא ברוטליסט (סגנון אדריכלות המשתמש בבטון בצורתו ה"עירומה") ורוצה לתכנן את הבנין בסגנון זה. השני מתנגד לרעיון וקורא לעצמו "אנטי-ברוטליסט" ומסביר לחברו למה סגנון זה אינו מתאים לבנין שאותו הם עומדים להקים. בעצם, האנטי-ברוטליסט מפסיד מראש, שכן למרות שחושף חסרונות או בעיות כביכול בגישתו של הברוטליסט – הוא עצמו חסר אג'נדה עצמאית ואין ביכולתו שום מסוגלות להציע אלטרנטיבה. אם היה טוען "אני מודרניסט", ומציע הגדרה חיובית לדעתו, היה על מה לדבר, אך כאשר כל מה שהוא מסוגל זה לשלול את חברו בעצם זהותו עצמה מבוססת על זהות חברו ולכן הוא מפסיד טכנית מראש. אפילו זהותו, "אנטי-ברוטליסט", נקראת על שם מה שהוא מתנגד לו, בדומה ל"א-תאיסט", שאינו מאמין באלוהים.

אל תטעו – מחשבה זו ממש לא ערערה את אמונתי, אלא רק סקרנה אותי ודירבנה אותי להבין לעומק: מהו האלוהים הזה שכולם מדברים עליו? אם אני באמת רוצה לרדת לשורש העניין איני יכול להסתפק בתשובה של חבריי לפלוגה או לצוות, אלא על אנשים שזהו עיסוקם ונחשבים כמומחים בנושא, ובהקשר היהודי – רבנים וגדולי היהדות לדורותיה. חשבתי לעצמי שאם אבין את ההגדרה האמיתית לאלוהים בעיני מומחים אלו אוכל להבין את הטענה לעומקה ובעקבות כך אוכל לא רק לשלול אותה ביתר קלות – אלא גם להציע לה אלטרנטיבה הולמת. כך התחיל מסע ארוך, איטי מפותל ומרתק בו הכרתי ולמדתי ספרים של שלל רבנים המהווים אבני דרך מרכזיות בהיסטוריה היהודית. רבי יהודה הלוי, הרמב"ם, הרמב"ן, הרמח"ל, המהר"ל מפראג והרב קוק הם רק רשימה קטנה וחלקית של הרבנים שאת ספריהם למדתי בשקיקה במשך כ15 שנה מתוך נקודת מוצא שאת אמונתיהם אני צריך לשלול. במהלך התואר שעשיתי בהנדסה כבר לא ממש הגדרתי את עצמי כאטאיסט (מה שהיה מאוד שונה בנוף) וכיום אני מגדיר את עצמי כיהודי מאמין הרואה ביהדות ובמסורת ישראל את היסוד המוסרי, ההיסטורי והאידאולוגי החשוב ביותר בחיי ובראיית עולמי.

האמת המדהימה היא שאני לא מרגיש ששוכנעתי בדבר. ואולי להיפך – גיליתי שגדולי הרבנים חושיבם בדיוק כמוני. אני תמיד אוהב לומר שאני לא התקרבתי אל היהדות, היהדות התקרבה אלי. גיליתי שהתפיסה שלי לגבי מהי יהדות בכלל ואמונה באלוהים בפרט התבססו על מידע מוטעה שבינו ובין ראית העולם היהודית בעצם אין שום קשר (ובעצם התפיסה שלי את ה"דת" והאלוהים הושפעה מאוד מהאתאיזם המכוון נגד הנצרות בתרבות הפופולארית הבינלאומית, על כך ארחיב באחד הפוסטים הבאים). בטח שמתם לב שאני כותב "דת", במרכאות, מכיוון שגיליתי שהיהדות איננה דת. מעבר לכך, היא איננה מיסטית ולא דורשת מהאדם "להאמין" במה שאינו אפשרי או הגיוני, או כדברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, "חלילה לנו לאל שנאמין בנמנע". עובדות אלו היממו אותי לחלוטין עד שהרגשתי שגדולי היהדות קרובים בהרבה למה שהתיחסתי אליו כ"אתאיזם" מאשר מה שהתיחסתי אליו כ"אמונה באלוהים" (שכאמור הייתה בעצם הרבה יותר דומה לסגנון הנוצרי שבינו ובין היהדות יש תהום רחבה ועמוקה).

אני מניח שרבים מכם שקוראים את השורות הללו לא מבינים איך אני יכול לטעון טענות שכאלו, או לכל הפחות בטוחים שרוב הדתיים לא מסכימים עם מילה ממה שכתוב כאן. אתם בטח מעלים בדעתכם חרדי המתבודד בחדר חשוך, לוחש בעיניים עצומות ומבקש מאלוהים שיקרב בואו של משיח, יחולל ניסים, יביא גאולה, יחזיר את הנבואה, ינחית שכינתו בציון וכו'. זו גם הייתה התדמית שלי, ולכך יש שתי סיבות עיקריות. ראשית, כפי שהזכרתי קודם, רוב האנשים פועלים "על אוטומט" ברוב המוחץ של תחומי חייהם ועובדה זו לא פוסחת על אף מגזר. כפי שהזכרתי קודם רוב האזרחים במדינות דמוקרטיות לא יוכלו לנהל ויכוח או דיון מעמיק לטובת הדמוקרטיה מתוך הבנה עמוקה של ההיסטוריה וההתפתחות של השיטה והשוואתה לשיטות מתחרות, אלא מבינים בצורה כללית ובסיסית ביותר את עקרונות השיטה ומסתפקים בכך. אפשר לטעון לגבי חרדי: "איך אתה לא מבין את הנושא בצורה מאוד מעמיקה כשכל אספקט בחייך קשור בצורה הדוקה לנושא הזה?", אך אותו טיעון יכול להיות תקף גם לאזרח החי במדינה דמוקרטית אשר לא רק מצביע בבחירות – אלא צורך חדשות, מועסק/מעסיק וסוחר בשוק החופשי, בעל יכולת תנועה חופשית (למשל יכול בספונטניות להחליט שהוא יוצא לטייל בצפון מחר בבוקר), מביע ביקורת על השלטון ועוד ועוד. למרות שאנו חיים את ההווי הדמוקרטי, רובינו לא נוכל להצדיקו ואפילו לא מתעניינים מי-יודע-מה בנושא. וזה מובן ולגיטימי. סיבה נוספת, והיא החשובה ביותר בהקשר של הבלוג הזה היא שבמקרים רבים מתקיים שיח חרשים בין ה"חילוני" ל"דתי". מי שגדל בסביבה "דתית" מייחס משמעות אינטואיטיבית מסוימת למילים כמו משיח, גאולה, נבואה וכו' ששונה לחלוטין מהמשמעות האינטואיטיבית שקיימת אצל ה"חילוני". פער זה הוא קשה מאוד לגישור בעיקר בגלל ששני הצדדים בטוחים שהם יודעים במה מדובר אך מפספסים עד כמה הצד השני מבין את משמעות המילים בצורה אחרת לחלוטין. לתופעה זו יש שלל סיבות שעליהן נדבר בפוסטים בהמשך.

בכל אופן, בתור אתאיסט אשר חקר לעומק את משמעותם של הדברים במשך כ15 שנה מבלי להרגיש ששינה את תפיסת עולמו, אלא כמו שאמרתי קודם, גילה שתפיסת עולמו כבר מתאימה לתפיסה היהודית, וכאדם שתמיד היה חובב דיונים, הנגשת מידע ושכנוע אני מאמין שיש לי את היכולת לבאר את התפיסה היהודית לעומקה ב"שפה חילונית" ולנסות לבנות גשרים אשר יהוו דרך נוחה וקלה בין התהום שנפער בין ה"דתי" ל"חילוני". בבלוג זה נדון לעומק, נושא-אחרי-נושא, בצורה ספקנית ובלתי מתפשרת במהות היהדות. נעשה זאת תוך התיחסות לגדולי היהדות כדי להבהיר שדבר שאני כותב כאן אינו רעיון מקורי שלי, אלא רק הנגשת מה שהעולם היהודי תמיד האמין בו.

אני יודע שאתם בוודאי ספקנים.
אם אתם כמוני, ויש לכם בטחון בעמדתכם, אין לכם מה לחשוש – אלא להיפך – להסתקרן ולהתעמק בגישה שמציגה את היהדות באופן שכנראה לא תראו בהרבה מקומות אחרים.