כחילוני, הדבר הראשון שעלה לי לראש כשחשבתי על "דת" הוא אלוהים.
כמובן. אלוהים – זה הרי הבסיס להכל. הוא "נקודת האמת" וכל השקפת העולם הדתית תלויה באמיתותו. במילים אחרות, אם אלוהים לא קיים, כל השקפת העולם הדתית קורסת קליל. אך בפועל אם חב"דניק ממוצע ידבר עם חילוני וירצה לבדוק עד כמה הוא קרוב ליהדות, הוא ישאל "אתה מניח תפילין?", או "התחלתם כבר לשמור נידה?". סגנון השאלות תמיד נראה לי מוזר. זה מה שמפריע לך, אם אני שם שרוך על היד בבוקר? הרי זהו כביכול פרט טכני סמלי שלא מצביע בשום צורה על המהות. דרך שאלה זו אי אפשר באמת להבין את השקפת עולמו של אדם, והפעולה עצמה, גם אם חשובה באופן סמלי, נראית מיותרת מבחנה פרקטית. מנסיוני, כשחילוני ידבר עם חילוני וירצה לברר את אותו עניין, ישתמש בשאלות אחרות לחלוטין, משהו בסגנון של "האם אתה מאמין באלוהים?", "האם אתה חושב שיש כוח עליון?", "אתה מאמין בעולם הבא / בגלגול נשמות?".
בניגוד לאינטואיציה, וכפי שכתבתי גם בפוסט הקודם, נראה שדווקא דתיים פחות עסוקים בשאלת ה"אמונה באלוהים" מחילונים, עובדה שפעם הפתיעה אותי ביותר. הרי האדם הדתי מגביל את עצמו בכל כך הרבה בחינות וכפוף לכל כך הרבה כללים שהסיבה היחידה לקיים אותם היא משום שהוא מאמין ש"אלוהים ציווה" שכך צריך לעשות, כביכול. לפחות בעיניי החילוניות, כשראיתי אדם שנמנע ממאכל טעים במיוחד כי יש בו נגיעה קלה של חוסר כשרות או שקם מוקדם בבוקר בתנאים צבאיים של חוסר שינה, קור וגשם, כדי להתפלל, חשבתי לעצמי שכנראה הוא באמת ובתמים מאמין בכל ליבו שאלוהים יכעס עליו אם הוא יפסיק לציית לו. עם הזמן הבנתי שאלוהים לא נמצא בתודעה שלו כמו ערך קיום המצווה לכשעצמו. כך בשיחה שלי עם אחד החברים לפלוגה, בייני"ש (בן ישיבה) שקרא לי "צדיק". "אני ממש לא צדיק", צחקתי, "אני לא מאמין באלוהים, לא אוכל כשר ולא שומר שבת". הוא חייך וענה, "אבל תראה כמה דברים אתה כן עושה. אתה חי בארץ ישראל, חוגג את החגים, עשית בר מצווה, ברית מילה, יום אחד בעזרת השם תתחתן ותביא ילדים… וואו – כמה מצוות!". לקח הרבה זמן לאסימון ליפול – לא ממש איכפת לאותו אדם במה אני מאמין, אלא אילו מצוות (כלומר, מעשים בפועל) אני מקיים.
שנים רבות לאחר מכן ביצעתי ניסוי מעניין. ניגשתי שוב לבייני"ש מהפלוגה, הפעם במילואים, ודיברתי איתו על ההבנה כי ביהדות המעשים חשובים הרבה יותר מהאמונה האלוהים. לאותו בייני"ש היה קצת קשה לקבל את הטענה, והוא התעקש שאמונה באלוהים היא מיסודות היהדות. "תן לי לשאול אותך שאלה", אמרתי לו, "נניח ויש יהודי שמקיים את כל המצוות, מדקדק בהן בקפידה והוא תלמיד חכם בתורה, אך כאשר תשאל אותו האם הוא חושב שאלוהים קיים או מהו בדיוק אותו אלוהים – הוא ישיב לך 'אני לא מתעניין כל כך בנושאים הללו' – האם אותו אדם מוגדר כצדיק בעיניך?". אחרי מחשבה של כמה שניות אותו אדם הנהן בחיוב, ונראה שגם אותו הפתיעה אותה ההבנה. ואמנם אם נלך לישיבה ונשאל במה מתעסקים התלמידים, כנראה נקבל כתשובה קלאסית יצירות כמו התלמוד, שולחן ערוך, משנה תורה, וכו' – רובם ככולם ספרי הלכה. תוכנית הלימוד בישיבות מלאה בצורה לא פרופורציונאלית בתחום ה"הלכה" – כלומר הכללים שלפיהם יש לנהוג בפועל. תחום אחר ביהדות, הנקרא "אמונה", שהוא מעין ה"פילוסופיה של האמונה" (אבל לא בדיוק), מוזנח ומקופח בישיבות ומקבל נתח לימוד מזערי, אם בכלל. אחת הסיבות המכריעות לתופעה היא הגלות הארוכה שעבר עמינו, אך על כך אפרט בהרחבה בפעם אחרת. לעניינינו, אף על פי שהיו חיבורים חשובים בנושאי האמונה בזמן הגלות, היה זה תחום שולי וחסר כל יוקרה. אם תלמיד חכם היה רוצה להרשים את אביה של אהובתו כדי לבקש את ידה לאישה, היה מדקלם משניות בעל פה, או שולף מהראש סוגיות מסובכות מהתלמוד, אך ככל הנראה לא היה מעלה על דעתו להסביר מדוע קיים רק אל אחד ומה זה בכלל אומר, בטח ובטח לא מדוע הוא "מאמין באלוהים".
התופעה הזאת לא מובנת כלל וכלל כביכול. במידה מסוימת, בעבור החילוני, האמירה "אני מאמין באלוהים" אפילו מעין פותרת את האדם מהסבר רציונאלי למעשיו, שהרי הוא כרגע הכריז שכביכול תפיסת עולמו לא מונעת ממניע "הגיוני" אלה מתוך "אמונה". גם בנושא הזה, כמו בהרבה נושאים אחרים, מתקיימת שיחת חרשים מסוימת בין החילוני לדתי.
כאדם שכבר עבר דרך ארוכה מאוד בהבנת היהדות מבחינה רציונאלית, החשק שלי הוא לגשת ישר לעניין – לתפיסת העולם מנקודת המבט היהודית האמיתית – ולא דרך המשקפיים המתעתעות של חוסר ההבנה החילונית. אמנם, בגלל מרכזיות וחשיבות הבירור של מהות האלוהים בנפש החילונית, לפחות בדרך ההבנה שאני עברתי, חשוב בעיני להתעמק בעניין לפני שצוללים לנושאים ספציפיים יותר. לכן, אנסה בפוסטים הבאים להרהר בנושא האלוהים לפני שנצלול עמוק יותר אל עבר התפיסה היהודית העצמית שכאמור כלל אינה כוללת את נושא ה"אמונה" שהגיעה אליה ממקורות חיצוניים, שאותם אפרט בהרחבה בהמשך.
