במציאות הנוכחית, התרבות השולטת ושממנה אנו מושפעים בצורה רחבה ביותר היא התרבות המערבית. תרבות זו היא היורשת המודרנית של העולם הנוצרי. אמנם במאות השנים האחרונות כוחה של הכנסייה ויוקרתה של הנצרות יורדו באופן דרמטי תוך תהליכי חילון דרמטיים שהתחוללו במערב – אך עדיין התת מודע הקולקטיבי של העולם המערבי מושפע באופן עמוק מהנצרות. לכך יש דוגמאות רבות ביותר, אך בפוסט הזה אנסה להתמקד בנושאים הרלוונטיים לדיונינו – ובראשם ההשפעה של מושג ה"דת".
בימים עברו, הכנסייה והשלטון היו מעורבבים ברמות שונות. לכך דוגמאות רבות, כגון העובדה שהאפיפיור הוא זה שהכתיר את הקיסר הרומי (גם באימפריה המזרחית וגם במערבית, בתקופות שונות) או שהכנסייה הייתה מעורבת לחלוטין בשלטון מדינות רבות בימי הביניים. בתקופות אלו כלל האנשים שחיו תחת שלטון מסוים בדרך כלל לא ראו את עצמם מזוהים איתו, אלא יותר במערכת יחסים אינטרסנטית איתו, בה המלך מגן צבאית על נתיניו בעוד הללו משלמים עבור שירותיו במיסים. הממלכה לא תפסה את עצמה כ"אומה" במובן המודרני, והסולידריות בין כלל האוכלוסייה הייתה חלשה ומבוססת בעיקר על שייכות לנצרות. כך, היהודים כמו מיעוטים אחרים היו חיים באזורים שכללו ריכוז גבוהה (אם לא מוחלט) של האוכלוסייה שלהם (במקרה של היהודים – בגטו או בשטייטעל) ולא ראו בעצמם נאמנים למלך מעבר לתשלום המיסים בעבור ההגנה שהוא אמור לספק. כמעט כל ענייני השלטון, כמו חוקים פנימיים, מערכת משפט ויצירת סדר יום היו מנותקים לחלוטין משאר הממלכה. במילים אחרות – ליהודים לא היה מאוד איכפת מהמלך ולמלך היה נוח שהיהודים מקיימים את אורחות חייהם בעצמם – כמובן כל עוד הם משלמים מיסים. תמונה זו אמנם מעט ורודה, שכן לא חסרות דוגמאות לכך שהיהודים גורשו, עונו והושפלו – ובדרך כלל התנהגות זו תודלקה בסנטימנט נוצרי, ולא לאומי. עלילות הדם העיקריות, למשל אלו שמספרות שיהודים מכינים מצות מדם של ילדים נוצרים, או שטוענים כי היהודים הפיצו את המוות השחור כדי להרוג נוצרים כמו שהרגו את ישו, הן דוגמאות מובהקות לכך.
בכל אופן, בתקופת הנאורות המצב השתנה. הלאומיות המודרנית החלה לצמוח באירופה, וכך נהפכה ה"ממלכה הצרפתית" למשל ל"אומה הצרפתית". מה שאיחד את את האוכלוסייה, שהפכה ל"אזרחי המדינה", היה שייכותם ללאום – כלומר היותם צרפתים – והשליט נתפס ככזה שמבטא את רצון העם. שינוי זה היה עצום. פתאום, במקום שהיהודים יהיו מיעוט המנותק לחלוטין מהסולידריות הנוצרית, היהודים נהיו "אזרחים בני דת משה". במילים אחרות, הצרפתים ניגשו ליהודים ואמרו: "מהיום אתם חלק מאיתנו. אתם צרפתים. הדת שלכם הנה יהדות, אך אתם צרפתים. התפיסה הזו שאדם קודם כל שייך למדינה ומבחינה רוחנית הוא מאמץ מנהגים דתיים כדי לרומם את נפשו ככל שיבחר היא גם מהפכנית אבל גם מאוד מתאימה לסנטימנט הנוצרי.
אם נלך אחורה לימי היווצרות הנצרות, נגלה שסנטימנט זה איננו חדש כלל וכלל. כידוע הנצרות התחילה כזרם ביהדות שיצא ממנה בסופו של דבר. היהודים, בוודאי עד תקופת היוולדו של יש"ו, היו עם לאומי שכל תפיסתם הדתית הייתה חיה סביב המדינה והשלטון היהודים. יש"ו, ובעיקר ממשיכיו פאולוס ופטרוס, גרסו כי אותה יהדות צריכה להפוך לגלובאלית תוך הזנחת האספקט הלאומי. וכך, במשפט המיוחס ליש"ו, הוא טוען: "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים". במילים אחרות – לאלוהים "לא איכפת" מפוליטיקה – כלומר הנושא הפוליטי מדיני אינו נחשב בגדר "אשר לאלוהים", אלא היא תפיסה אינדיבידואלית שאינה קשורה לניהול הפוליטי של המדינה.
באופן די מדהים, בעברית אין תרגום הולם למושגים הנוצריים הללו. המילה "דת" בעברית משמעותה "חוק", ומוזכרת לראשונה בחוק של המן הרשע כנגד היהודים. אך הסיפור לא מסתיים כאן – אלא הוא רק מתחיל – שכן יש לצלול למשמעות של אותה מילה בעבור העולם הנוצרי. במילים אחרות, אם הפוליטיקה היא לא בגדר "אשר לאלוהים" או "הדת" – מה עומד בבסיסה?
ובכן – בניגוד גמור ליהדות – אבן יסוד קריטית בנצרות היא ה"אמונה". אני כותב "אמונה" במרכאות, שכן גם מושג זה לא מגיע מהיהדות וכמו "דת" המילה העברית היא תרגום צולע של מושג המגיע מעולם אחרים זר לחלוטין. בעברית, המילה אמונה מגיעה מהשורש "נאמנות", ואין לה קשר של ממש למשמעות הנוצרית של המושג. כידוע, מאוד קשה להתגייר ומאוד קשה להיות יהודי צדיק המקיים תרי"ג מצוות, אך בתהליך הגיור כולו ובהגדרה היהודית ל"צדיק" אין הכרח להצהיר כי האדם "מאמין" במשהו כזה או אחר, אלא הוא נשפט בעיקר על פי מעשיו ולא על פי תפיסתו או דעותיו.
בנצרות המצב הפוך לחלוטין. מאוד קל להתגייר, וראשוני הנצרות החליטו על ביטול המצוות, אך אבן יסוד קריטית שהיא גם כרטיס הכניסה אל תוך הנצרות היא האמונה בעדות של יש"ו ושליחיו, או במילים אחרות, קבלת טענות בלתי אפשריות המהוות סתירה עצמית מובנית. למשל, המתנצר צריך להצהיר כי יש"ו נולד לאמא בתולה, שהיא כמובן טענה בלתי הגיונית בעליל (בנוסף לכך שעליו להצהיר כי למרות שאלוהים אחד, הוא מחולק לשלושה חלקים, ויש עוד דוגמאות).
בהמשך אצלול לעומק הראיה היהודית (שכאמור מנוגדת באופן מוחלט לתפיסה הנוצרית המוצגת כאן), אך כעת ארצה להתמקד בכך שהמושג "דת" הוא כאמור:
- אינדיבידואלי לחלוטין – בוודאי לא לאומי – ומנותק לגמרי מחיי החול, אלא קיים במישור הרוחני בלבד, בטח לא הפוליטי-מדיני.
- מתבסס על קבלת טענה שגויה ושקרית כאמת.
כשחילונים יהודים מדברים על דת הם, מבלי לשים לב, משתמשים במושג נוצרי שאין לו מקום כלל וכלל במרחב המושגים היהודי. הם מתייחסים אליו כמושג אינדיבידואליסטי (שאין בינו ובין הישראליות קשר של ממש), שבמרכזיותו עניין ה"אמונה", ובמרחב היהודי במקום להתייחס לעדות של יש"ו מתייחסים לקיומו או אי קיומו של אלוהים. ה"ייבוא" של המושג הנוצרי ליהדות מוליד בלבול עמוק המייחס ליהדות תכונות שאינן קיימות בה כלל, ומערפלות את עיניו של החילוני מהבנה אמיתית של עיקרי התפיסה היהודית.
כאמור, בשלב זה אנסה להתאפק מלדבר על התפיסה היהודית עליה אפרט בהרחבה רבה בהמשך. לבינתיים, חשוב להבין כי הלך הרוח המנתק את התפיסה הלאומית מהדתית, ומרכזיותה של ה"אמונה", הוא הלך רוח נוצרי מובהק שיובא לעולם היהודי ויוצר בלבול אדיר שאותו אנסה לבאר.
