איך יש להתיחס לאירועים עתיקים

רבים מאיתנו נוטים לראות בתרבויות עתיקות חברות פרימיטיביות, שתפיסת עולמן התבססה על אמונות תמימות במקרה הטוב – ואבסורדיות במקרה הרע. ניתן להבין ראיה זו במובן מסוים, שכן קשה מאוד לגשר על פער של אלפי שנים – כמות זמן גדולה באופן כמעט בלתי נתפס. אמנם התפיסה הרואה את ההתקדמות האנושית בצורה לינארית איבדה מיוקרתה בשנים האחרונות בעוד היסטוריונים רבים נוטים לראותה כפשטנית ולסגת ממנה – ועדיין – התפיסה הזאת שגורה באופן עמוק ושורשי, בעיקר בעולם המערבי. 

אם להגיד את האמת, הגישה הזו חוותה עליות ומורדות ובמערב התייחסו אליה באמביוולנטיות או אפילו בצביעות מסוימת. מצד אחד, בימי ההתעוררות המערבית של תקופת ה"נאורות", עלתה יוקרתה של התרבות היוונית והרומית העתיקה על חשבון מה שהיה נהוג ב"ימי הביניים". כלומר, העולם המערבי (ובמיוחד האירופי) תפס את עצמו כחווה תקופת הידרדרות ארוכה של כאלף שנים אשר כעת פונה למקורות עתיקים שנתפסו כנשגבים יותר. מצד שני, תקופה זו אופיינה באימפריאליזם בשיאו, אשר כופה את תפיסתו על עמים "פרימיטיביים" באופן כוחני למדי. כך למשל, כשהגיעו האירופאים החלוצים ליבשת אמריקה וגילו בה את האימפריה האצטקית (שאז כבר הייתה בשלבי דשדוש ושקיעה), הם הזדעזעו עד עומקי נשמתם מהקרבת הילדים הסיטונאית שבה עסקו וראו חובה מוסרית בתהליך מיסיון מסיבי של היבשת, או כאשר הבריטים שלטו בהודו וכפו את הפסקת המנהג ה"סטאי", כלומר שריפת האלמנה עם גופת בעלה, שביצעו האנשים כחלק ממסורתם ההינדואיסטית. כך או כך אין ספק שהאירופאים ראו את עצמם כנעלים מבחינה מוסרית ותרבותית על פני עמים אלו וראו את עצמם כחוד החנית של ההתפתחות האנושית. דוגמא נוספת לתופעה שכזו קרתה כמה מאות שנים קודם לכן בימי מרקו פולו, שהפיץ במערב את תגליות מסעותיו במזרח הרחוק, והפתיע את המערב בכך שהתרבות שבמזרח הרחוק לא רק שלא נחותה מהתרבות במערב, אלא נעלית עליה במובנים רבים.

בכל אופן, נראה שכיום מתגברת הגישה שאין לזלזל כלל וכלל בתרבויות עתיקות ביותר, שכן לפחות במובנים מסוימים תרבויות אלו היו מתקדמות ביותר. דוגמא בולטת לכך הן הפירמידות של גיזה. הפירמידות נבנו לפני כ-4500 שנים (!), כמות זמן שקשה להכיל. הפירמידות הן מבנה מדהים מבחינות רבות מאוד, ואין זה המקום לפרט את כולן, אך ניתן כעת להסתפק בכך שלא ברור כיצד נשאו כמות כזו עצומה (כ2.3 מיליון) של אבני גיר במשקל אסטרונומי (בין 2.5 ל-15 טון לאבן בממוצע), שחוסר דיוק זעיר במהלך הבניה היה גורם למבנה להיות עקום לגמרי (ואכן נמצאו פירמידות עקומות שננטשו במהלך הבניה באזור) ושצלעות הפירמידות מתאימות בדיוק מדהים לכיווני השמיים, כלומר צפון, דרום, מזרח ומערב. כאשר אלכסנדר מוקדון כבש את המזרח התיכון לפני יותר מ-2300 שנה והגיע לפירמידות, הוא לא האמין למראה עיניו, ועד כמה שאלכסנדר נראה לנו רחוק – אנחנו קרובים אליו בערך באותה מידה שהיה קרוב לזמן בניית הפירמידות. המבנה הראשון שהיה גבוהה יותר מהפירמידות נבנה כאלף שנים אחרי אלכסנדר, כלומר 3800 שנה אחרי בניית הפירמידה. זוהי אמנם רק דוגמה הנדסית, אך גם מבחינת ידע, מדע והשכלה וגם מבחינות רבות אחרות קיימות עדויות רבות לקדמה מפתיעה אצל תרבויות עתיקות. 

אם כן, ההשקפה המדויקת יותר והפשטנית פחות היא שהאנושות עברה עליות ומורדות באספקטים שונים, וה"התקדמות" האנושית אינה לינארית ואינה חד-ממדית כלל וכלל. תרבויות עתיקות הוכיחו את עצמן כאמור ברמת הטכנולוגיה וההנדסה שלהן, אך זה רק קצה הקרחון, שכן גם מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית ותפיסתית המצב דומה. בשלהי עידן הברונזה למשל, הייתה תקופה שבה קמו מספר אימפריות באזור הסהר הפורה אשר קיימו סחר בין-לאומי נרחב (אשר הכרחי להכנת ברונזה). במהלך משבר חריף שפקד את העולם העתיק, הנקרא "משבר עידן הברונזה", הסחר הבינלאומי פסק, כ50-90 אחוזים מהאוכלוסייה נכחדו, הכתב כמעט ונשכח לחלוטין ובעצם כל העולם התרבותי הקודם קרס וכמעט נעלם לגמרי. סביר להניח שנכסים תרבותיים ומוסריים רבים נשכחו ונעלמו בתקופה זו בה את האימפריות הענקיות החליפו ערים קטנות ומבוזרות. כהערת ביניים, בדיוק בסוף תקופה זו בני ישראלים נכנסים לארץ ישראל, שם הם נתקלים בקבוצות שונות החיות בערים מבוזרות ללא אימפריה או כוח מרכזי חזק. 

נקודה חשובה נוספת היא שמקור כמעט כל האמונות והדעות שבהן אנו מחזיקים כיום בזמנים עתיקים ביותר. אפילו חידושים מודרניים כביכול שנתפסים כחדשניים, כמו דמוקרטיה למשל, שאובים באופן ישיר מתרבויות עתיקות (אף על פי שכמובן שהדמוקרטיה המודרנית שונה מהשלטונות בעולם העתיק), כאשר חלוצי הנאורות ראו מודל לחיקוי בתרבויות עתיקות שונות. על חשיבותה, מרכזיותה ואף הכרחיותה של קיום מסורת ארחיב בפעם אחרת, אך כעת ארצה להתמקד בכך שנדירים הרעיונות החדשניים באמת, וגם הם לא נוצרים בוואקום אלא על רקע תרבות קודמת. כך למשל המהפכה הצרפתית הושפעה באופן עמוק מהפיאודליזם המלוכני שקדם לה, רעיון זכויות האדם של ג’ון לוק הושפעו באופן ישיר מבחינה מחודשת של התנ"ך ובמיוחד של ספר בראשית. אפילו התורה עצמה מושפעת מהמרחב התרבותי שבו נוסדה – למשל בדמות של הלכות שמהותן לעשות הפוך ממה שהיה נהוג במצריים. כך למשל התורה מצווה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח, ג), ואז מפרטת איסורים על יחסים אסורים במשפחה. קיימות מצוות רבות אחרות שטעמן מיוחס לניגוד למה שהיה נהוג במצריים, כמו איסור מדרגות במזבח (שמוחלפות בכבש), איסור כתובת קעקע – כל אלו היו נהוגים במצריים העתיקה. האמת היא, שאי אפשר אחרת – כל רעיון או התפתחות תרבותית אינה נוצרת בוואקום ומהווה חוליה ברצף אשר ממשיך באופן כלשהו תרבות קודמת ומושפע ממנה. 

למרות האמור למעלה, לפעמים קשה לנו להבין את המקורות של המאפיינים התרבותיים שלנו, ובפעים אחרות המקור נראה כה רחוק מאיתנו עד שקשה לנו להכיל אותו בעינינו המודרניות. קיימות דוגמאות רבות לכך. תפילה עלולה להראות מוזרה לאתאיסט הממוצע, המסתכל בעין מבולבלת על האדם לוחש לעצמו מילים על מנת "לדבר" עם אלוהים, אך עדיין התפילה היא מנהג קבוע ונפוץ ביותר במציאות הנוכחית. אם נרחיק אחורה למעל 2000 שנה בזמן נגלה כי התפילה הייתה קיימת אך נפוצה הרבה פחות ומבוצעת בצורה ספונטנית, כאשר דרך הפולחן הפופולארית ביותר הייתה הקרבת קורבנות. בעוד שגם האדם האתאיסט בימינו יוכל להעריך תפילה כאמצעי מדיטטיבי שכזה העוזר לאדם להתנתק מהשגרה, להתחבר לעצמו ולהרהר במחשבותיו – עבודת הקורבנות נראית לאדם המודרני כברברית לחלוטין שקשה להכילה כדבר לגיטימי שיש בו תועלת ממשקפיים מודרניות, אף על פי שהייתה נפוצה בכל רחבי העולם הקדום באופן גורף. אם נרצה לעלות רמה, נוכל לשים את האצבע על תופעה מחרידה בהרבה בעיניים מודרניות – היא הקרבת אדם, ובעיקר הקרבת ילדים – אף על פי שגם תופעה זו הייתה נפוצה ביותר בעולם הקדום (כהערת אגב: היהדות הייתה חלוצית בהתנגדותה לתופעה שהייתה פופולארית במרחב התרבותי שסבב אותה, למשל בסיפור עקידת יצחק). 

האמת היא שבהתאם לאמור למעלה על חוסר לינאריות, חלק מהתופעות הקדומות היו אכן מחרידות מבחינה מוסרית, אך חלקן בעלות הגיון רב על אף מרחקן הגדול מהתרבות הנוכחית ורמת התימהוניות שלהן במבט מבעד למשקפיים מודרניות. על מנת לשפוט תופעות קדומות בצורה אובייקטיבית ורציונאלית יותר, ראשית יש להבין כיצד להסתכל עליהן תוך ניטרול ההטייה המובנית הנובעת מפערים של אלפי שנים. כאשר מסתכלים על תופעה, יש להבינה על רקע העולם התרבותי הקדום שבה התקיימה, מבלי להשליך את התפיסות המודרניות שלנו על תרבויות עתיקות אלו. רק אז נוכל לנסות להכריע האם התופעה היוותה שיפור או הידרדרות מוסרית בהתאם לתקופה ובאלו מובנים. מתודולוגיה זו לא תמיד קלה לביצוע. 

דוגמא פשוטה לעניין היא דין העבד העברי. בעולם העתיק (והאמת, גם בעולם המודרני, עד לפני מעט מאוד זמן) העבדות הייתה דבר שבשגרה בכלל חלקי העולם. העבדות לבשה צורות שונות בתקופות שונות ובאזורים שונים בהיסטוריה, אך באופן כללי העבד היה שייך באופן מוחלט לאדונו כמו חפץ שבו אפשר להשתמש, או למכור, בהתאם לצורך. בתקופות מסוימות כן היו הסכמים בין האדון לעבד, אך בוודאי שמושגים כמו "זכויות עבדים" לא היו קיימים שכן לא היו להם שום זכויות במובן השורשי של המילה. דיני עבד עברי אשר מפורטים בתורה מקלים בצורה דרמטית על עבדים עבריים. למשל, הם מגבילים את תקופת העבדות ל-6 שנים כאשר בזמן העבדות האדון חייב לספק אוכל, מים, יחס טוב ולתת מענק שחרור בתום התקופה. אם העבד בורח, "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו" (דברים כג, טז). התורה אף מביעה סלידה ממוסד העבדות במובנים שונים, המובהק מבניהם הוא שאם העבד רוצה להמשיך את תקופת העבדות יש לרצוע את אוזנו כיחס של בוז – וגם אז תקופת השירות מוגבלת. ולכן אם נטען שהתורה אינה מוסרית בשל כך שמאפשרת ומכירה בעבדות תהיה הטענה מעט מגוחכת בקונטקסט הזה, שהריר ברור שנעשה כאן צעד עצום קדימה. 

אך כאמור – זו דוגמא פשוטה. מקרים שבהם קשה יותר ליישם את המתודולוגיה המתוארת למעלה הם סמליים או טקסיים שמטרתם לבטא ערכים מסוימים מבלי ליצור תועלת מיידית הניתנת למדידה. הדוגמאות לכך רבות, למשל, עבודת הקורבנות שכבר הזכרנו, שילוח "שעיר לעזאזל", הימנעות מלבישת שעטנז ועוד. משום שקשה מאוד לבני ימינו למצוא הגיון בשילוח השעיר אל מותו, מכיוון שכאמור אין בזה תועלת הניתנת למדידה, קל מאוד לזלזל בתופעה ולהניח שהיא נעשתה מתוך טיפשות במקרה הטוב ומתוך רצון לשקר להמון על מנת לשלוט בו במקרה הרע.  

אף על פי שהחברה המודרנית מתיימרת להיות פרגמטית, מבלי לשים לב, אנו מבצעים טקסים שכאלו באופן שוטף מבלי לשים לב. הדוגמא שאני אוהב לתת בהקשר הזה היא לחיצת יד. למרות העובדה שלחיצת יד עלולה להראות במבט ראשון כמו מעשה סמלי פשוט ביותר, המעשה לא שונה בהרבה מטקסים עתיקים הנראים לנו ביזאריים לחלוטין. הבה נבצע ניסוי מחשבתי – נניח ובעוד אלפי שנים ינסה היסטוריון המגיע ממרחב תרבותי שונה לחלוטין להבין את תופעת לחיצת היד. “בני אדם נטו פעם ללחוץ, כלומר להחזיק לרגע, את היד של אדם אחר על מנת לתת לו כבוד". בזמנו של ההיסטוריון העתידי, אדם ממוצע שיקרא את השורה יהיה בהלם – “איך אפשר לתת כבוד? הרי כבוד הוא לא עניין פיזי שאפשר להעביר בידיים. כמה פרימיטיביים האנשים היו פעם שחשבו שצריך לבצע פעולה פיזית של החזקת ידיים על מנת להעביר דרכן כבוד?”. בנוסף, יסביר ההיסטוריון שיש דרכים שונות ומגוונות ללחוץ יד. יש לחיצת יד של חברים בשכונה, יש לחיצה מיוחדת השמורה לכנופיות או קבוצות מחתרתיות וישנה לחיצת יד רשמית של מנהיגי מדינות. אם בפגישה רשמית של מנהיגים מנהיג אחד יושיט את ידו ללחיצה והשני לא ימהר ללחוץ את ידו – עלול הדבר להתפרש כעלבון קשה שיוביל למתיחות מדינית אמיתית – ואולי אף למלחמה של ממש. עד כדי כך הנושא קריטי, למרות שמבחינה לוגית-רציונאלית-תועלתנית קשה מאוד להסביר את הרציונל מאחורי הדבר. כמי שחי את התרבות הזאת, אני חושב שרובינו נסכים שלחיצת יד היא דווקא דבר שנראה לנו הגיוני מאוד וככל הנראה נחנך את ילדינו להיות מנומסים וללחוץ יד למי שמושיט אותה אלינו ולא נעז לסרב ללחוץ יד, בטח ובטח לאדם רם מעלה שאנו רוכשים לו כבוד. 

אולי ניתן להבין מהכתוב כאן שבכל תקופה ישנם אמצעים פיזיים אקראיים כדי להביע רגשות קבועים – כלומר שבתקופה אחת מביעים כבוד בצורה של לחיצת יד ובתקופה אחרת דרך מעשה פיזי אחר (למשל: לקוד קידה), והבחירה במעשה פיזי כזה או אחר אקראית למדי. אינני טוען כך כלל וכלל. כאשר אנו חושבים בצורה כזו אנו מוטים ומתיימרים להלביש את כל התקופות בראיה מודרנית. האמת היא שהאמצעים הפיזיים אינם אקראיים ואוצרים בתוכם מסורת ענפה והקשרים תרבותיים מורכבים שאינם תמיד נראים לעין, ושהרגשות כמו התפיסות בכללן אינן קבועות אלא שונות בתכלית. המסקנה לא צריכה להיות שיש לזלזל או להתעלם מתופעות כאלו – אלא להיפך – שיש לקחת אותן ברצינות ולכל הפחות לראות בהן פתח לאישיות הקולקטיבית המורכבת של תקופות אחרות מתוך ענווה ונסיון עמוק להבין את הלך רוחם. קיימות דוגמאות רבות לאנשים הנתפסים כחכמים ומוערכים ביותר שביצעו מעשים שנראים כיום כביזאריים לחלוטין – יש לתת לאנשים הללו את ההזדמנות ואף לנסות ללמוד ממה שאיננו נראה בעינינו המודרניות כטריוויאלי. 

אם כן, הדרך הנכונה ביותר לבחון תופעות תרבותיות עתיקות היא לנסות "להיכנס לראש" של התקופה המדוברת תוך מתן קרדיט גבוה משנדמה בתחילה. במקרים רבים הפעולה הספציפית שאותה מבצעים אינה כלל וכלל העיקר – אלה התוכן המוסרי-תפיסתי-תרבותי שהיא נושאת בתוכה. גורם מפתח הכרחי הוא ההפנמה שבשורש העניין איננו שונים מהתרבויות העתיקות מהבחינה שגם התרבות המודרנית שלנו, על אף היומרנות שלה, מוצפת במעשים שכל מטרתם הבעה מוסרית של רעיונות מופשטים, ערכים או תפיסות עולם מסוימות ש"אין בהן תועלת" מבחינה פיזית-חומרית ישירה או הנראית לעין. רק אחרי שנחלץ את התוכן המוסרי-תפיסתי מהתרבויות העתיקות נוכל ליישם את המתודולוגיה למעלה – כלומר להעריך אם התוכן המוסרי הזה קידם את העולם למקום טוב יותר ביחס לתקופה ובאילו מובנים. אין זו משימה פשוטה כלל וכלל – ואולי בלתי אפשרי להשלים אותה באופן מוחלט אלעולם – ועדיין עדיף הדיון הנוקף מהזלזול המתעלם האנטי-אינטלקטואלי.