הכרחיותה של המסורת

בפוסט זה אנסה להתייחס לנקודה קצרה אך משמעותית שלקח לי זמן רב להפנים.

אם אנסה לזקק את איך שחשבתי על החיים כשהייתי ילד שגדל בסביבה חילונית להפליא, הביטוי "אדם מסורתי" תמיד נצבע אצלי בגוון של ספק חצי נורמאלי. האדם הדתי מתנהג בחוסר נורמאליות ברורה ומודה שהוא חי לפי צו האלוהים שמקבל ב"אמונה". אבל האדם המסורתי לא כזה. הוא בסך הכל נורמאלי, אך מדי פעם מבצע איזו פעולה קיקיונית ומתרץ אותה עם משפט בסגנון של "ככה גדלתי" או "ככה אני רגיל מגיל אפס". האדם החילוני הוא, כמובן, הנורמאלי ביותר – שכן אין שום מסורת שכובלת אותו. הוא חי לפי ההיגיון שמנחה אותו – מנותק מכבלי המסורת המנוונים. ובכן, עברו הרבה מים בנהר מאז אותם ימים. על כך שההיגיון בעצמו אינו כלי מספיק כדי לדעת את האמת כבר כתבתי במקום אחר – אך זהו רק קצה הקרחון, שכן המחשבה שהאדם החילוני איננו מסורתי היא אשליה מוחלטת.

אולי ניסוי מחשבתי פשוט יעזור להבהיר את הנקודה. נניח שבימי קדם ישנו נער חקלאי. הנער חי בצמוד לשטחים החקלאיים של משפחתו אשר מגדלים את אותו יבול באותה שיטה מזה דורות. בהתאם למה שהיה נהוג באזור שבו חיו, הנער וכל משפחתו מעולם לא עזבו את השטח שבו הם גרים, ורק שמעו מדי פעם סיפורים מסוחרים שעברו בדרכם על מקומות רחוקים. במשפחה של הנער התגלגל מדור לדור סיפור על קרוב משפחה ששמע מאחד הסוחרים שבהמשך הדרך ישנו מקום מדהים שבו אפשר לחיות הרבה יותר טוב. למרות אזהרות המשפחה, החליט הקרוב לצאת לדרך בשביל ולעולם לא חזר. המשפחה נותרה שבורת לב, עם תקווה שהולכת ונמוגה אט אט בעקבות אי חזרתו של הקרוב. לכן, ישנה מסורת משפחתית שאסור להאמין לשמועות בדבר עתיד טוב יותר במקום אחר – ושיש להישאר באותה אדמה בטוחה. הנער המדובר גם הוא שמע את הסיפור, אך מרד במסקנה, וחשב שדווקא העובדה שלא חזר יכולה לרמז על כך שלא רצה לחזור כי אכן מצא עתיד טוב יותר.

לצורך הפשטות, לנער יש שתי אפשרויות. מצד אחד, אם הנער יחליט להיות נאמן למסורת המשפחתית, ולכן יישאר עם משפחתו למרות מה שליבו מורה לו, קל יהיה לנו לתאר אותו כ"מסורתי". מצד שני, אם כמו בסרט הוליוודי ממוצע הנער יפרוץ את גבולות וחוקי המשפחה ויצא בכל זאת לדרך, נתאר אותו כ"חופשי ממסורת". אך נניח שאותו נער יגיע באמת למקום אחר, שבו תושבי המקום אינם מודעים לעברו ותרבותו, ותרבותם היא דווקא תרבות נוודים הנוהגים לעבור ממקום למקום באופן תדיר. כשהם ישאלו אותו "מי אתה?" – איזו תשובה הם יקבלו? אם יענה הנער: "אני קמתי, עזבתי את השטח שבו חייתי כל חיי והלכתי ממשפחתי בהמשך הדרך", הם יחשבו שהוא סתם עוד אחד. הם יהנהנו וימשיכו במעשם כאילו כלום לא קרה בעוד הנער, שכעת עשה את הפעולה המפחידה והנועזת בחייו בעיניו, יישאר מאוכזב, המום ומבולבל. "אתם לא מבינים!", יגיד הנער, "אני מגיע ממשפחה שבה הדבר לא מקובל – אני הראשון מזה דורות שיצא מהשטח של המשפחה!". אז בני המשפחה יתחילו להבין את התמונה המלאה – לא מדובר סתם על אדם אלא על דמות מורכבת יותר.

מה שמיוחד בסיפור הוא שהבנה זו הייתה יכולה להיווצר אך ורק כאשר הזכיר הנער את עברו. זהותו הבסיסית מורכבת מהעובדה שהתנגד למסורת מסוימת. אם כן, אף על פי שמרד במסורת, המסורת נהיית מרכיב עיקרי מזהותו שבלעדיה לא ניתן להבין את התמונה המלאה. הבנה זו יוצרת מצב אבסורדי של "מלכוד" בו אי אפשר לברוח מהמסורת. אם הנער יציית למסורת – הוא יהיה מסורתי. אך אם יתנגד למסורת – זהותו תהיה "אנטי-מסורתי", ובכך זהותו תהיה בעצם שבויה של המסורת מבלי שהתכוון בכך.

לתופעה זו יש דוגמאות רבות ומגוונות בהיסטוריה וגם בתרבות המודרנית. הנצרות, שניסתה לבדל את עצמה מהיהדות בכל הכוח בתקופת התבססותה, גרמה ליהדות להיות חלק אפילו חזק יותר במסורת שלה שגולם ביחס מיוחד (ובפעמים רבות אנטישמי) ליהודים. בחוקה האמריקאית, כאשר נולדה אומה חדשה (ויוצאת דופן) המתיימרת להיות אנטי-טזה של הממלכות האירופאיות בכלל בריטניה בפרט – מוזכרת בריטניה בפירוט ברוב חלקי הטקסט. במהפכה הצרפתית יש דוגמאות רבות מאוד, כמו "פולחן ההיגיון" שהיה מעין תחליף לתפילה, שכל מהותו הוא לייצר תפילה אחרת ממה שהציעה הכנסייה. אחד השלטים שהכי מאפיין את תקופת ההיפים בשנות ה-60 בארצות הברית היא "make love, not war", המתייחסת באופן ישיר לאירוע רקע של מלחמת וייטנאם. אפילו בתורה ישנה תופעה כזו – התורה מורה על "מחיית זכר עמלק" – ובכך גורמת ליהודים בכל הדורות להכיר את העם העמלקי כדוגמא מיוחדת לאויב לאומי מר במיוחד, בזמן שזיכרונם של עמים אחרים (החיווי, הגרגשי, וכו') נמחה הרבה יותר.

אנו קודם כל נולדים, מתחנכים וגדלים לתוך סביבה שקובעת את זהותנו הבסיסית. רק לאחר מכן, תוך התבוננות בעולם הרחב ובתרבות שבה גדלנו, ומתוך הזהות שלנו, אנו בוחרים כיצד לנווט את תפיסת עולמינו. בין אם נרצה בכך ובין אם לא – הזהות הבסיסית תלווה אותנו לשארית חיינו – בין אם נבחר לציית לה או למרוד בה (וכמובן שבחיים האמיתיים קיים תמיד שילוב מורכב בין השניים). אם כן, האדם החושב את עצמו כמסתכל על העולם מנקודת מבט אובייקטיבית-רציונאלית שאינה מכלילה את זהותו והמכלול התרבותי שממנו הוא בא לוקה באשליה.

לעניינינו, כשישראלי ממוצע מגדיר את עצמו כאתאיסט, כלומר "שאינו מאמין באלוהים", הוא בעצם בדרך כלל אומר משהו בסגנון של: "אני בן העם היהודי שהוא בעל מסורת מסוימת, ולי יש אי הסכמות עם חלק מ (או במקרים נדירים יותר: כל) המסורת הזו". במילים אחרות, האתאיסטיות שלו היא אתאיסטיות יהודית – כלומר שמהווה תנועת נגד למסורת היהודית באופן ספציפי. כדי להמשיך את העניין, נדמיין שני אתאיסטים – יהודי ונוצרי. כששני אלו ינהלו שיחה הם יגלו שהם אינם בדיוק תחת אותה הקטגוריה. כאשר היהודי יספר כי הוא לא מוכן לשמור שבת או שיש לו בעיה עם הפרדת הנשים בבית הכנסת, הנוצרי בקושי יבין על מה הוא מדבר, שכן במרחב התרבותי שלו אף אחד לא שומר שבת ובכנסייה יושבים גברים ונשים יחד. כשהנוצרי יספר שיש לו בעיות עם הווידוי בפני הכומר ועם כך שבכנסייה הקתולית גירושים אינם מותרים, היהודי בחזרה לא ממש יתחבר לאמירותיו. אם ימשיכו לשוחח, כמעט בוודאות יסתבר כי גם הנוצרי האתאיסט חוגג כריסטמס וקונה לילדים שלו ממתקים ותחפושות ל"ליל כל הקדושים", וגם היהודי חוגג את פסח וחוגג לילדו בר מצווה. בעצם, יש פה יהודי ונוצרי, כל אחד עם מסורת מסוימת שלה הוא נאמן במידת מה ובה הוא מורד במידת מה. לכן, המונחים "יהודי אתאיסט שאינו מאמין באלוהים" ו-"יהודי מסורתי עם ביקורת מסוימת כלפי המסורת" הם כמעט מונחים שקולים, בעוד ש"יהודי אתאיסט" ו"נוצרי אתאיסט" שונים האחד מהשני באופן משמעותי.

לסיכום, בעל כורחו, מוכרח האדם קודם כל להתחבר לזהותו הבסיסית. כאשר יגבש את מסקנותיו, יהיו אשר יהיו, תמיד יהווה חלק התפתחותי של אותה זהות, תרבות ומסורת. רעיונות לעולם לא נוצרים בוואקום, ותמיד נישאים על גבם של ענקים שעיצבו את הגזע שעליו אנו בונים ענף נוסף – אם נרצה בזה ואם לא. נוכל אמנם לפתח ענף שגדל אחרת מכל הענפים האחרים, או שפונה לכיוון אחר – אך בסופו של יום מדובר על מימד נוסף בהתפתחות של אותו העץ. עדיף להכיר את הענף הגדול שממנו התפצלנו, ואת הגזע הבסיסי של עץ זהותנו, מאשר להיות ענף מבולבל שמאמין שהוא עף באוויר כרצונו ללא הגבלות – בזמן שבאחוריו הוא נישא על עץ ענף המביט בנו במבוכה.